דרום אמריקה שלנו 2018-19

עזבנו את עמק טאפי היפה והגבוה ומתפתלים בירידה. צריך לנסוע לאט, לא רק בגלל הסיבובים החדים אלא גם לכבוד בעלי החיים שרואים בכביש אחו לכל דבר                        נוסעים בכביש הצר לאורך נהר  שוצף אבל בעיקר שומעים אותו, לכן עוצרים איפה שאפשר ליד פסל שמזכיר קצת ויקינג   תחנה שמאפשרת עצירה לצילום ולשאר עניינים רואים מלמעלה את העמק הכל-כך יפה עם הכביש המתפתל בתוכו והכי יפה רואים את הנהר, ממש מרשים                       כשנגמרת הירידה מתחיל החום הגדול. וולפי מראה 38 מעלות, מזל שיש מיזוג. הפרשי הטמפרטורות כאן הם באמת משהו מפליא עוד איזה 200 ק"מ במישור ריק ומשעמם ואביר גבור מקבל את פנינו בכניסה ללה ריוחה   עיר גדולה לה ריוחה ואנחנו בחרנו לנו צימר חביב בפינה הכי רחוקה של העיר. כדי להגיע אליו יורדים מהכביש הראשי, נוסעים כמה מאות מטרים ברחובות של עבירות קשה ונכנסים  למתחם נחמד, ירוק ופורח איש חביב שמדבר מהר בלי שנבין מכוון אותנו לצימר שלנו מכאן אפשר להשקיף על הבית היפה של הבעלים  וגם לראות את המרחב הירוק שסביבנו, רובו עצים ודשא ויש גם קקטוס אחד שבדיוק

  עמק טאפי הוא בשבילנו עמק הערפל, אבל זה סוף הסיפור. נתחיל מהדרך אליו. יוצאים מסלטה כשהיעד מלון קטן וחמוד  בעיירה טאפי דל ואז'ה. בגלל בילבול קטן ברחובות סאלטה, וויז לוקח אותנו לכביש המהיר ואנחנו בכלל רצינו את הכביש 68 הנחמד העובר בין העיירות הקטנות. כאשר מגלים את הטעות בהתחלה נלחצים כי אנחנו על כביש ארבעה מסלולים עם אי רחב להפרדה. די מהר מתעשתים, מוצאים את הרוטאנדה לחזור ושוב אנחנו בסאלטה מחפשים את הדרך לכביש 68. כאשר מצליחים להגיע אליו, דרך סימטאות לא מזוהות ודרכים של משאיות, מרוצים מאד ומתחילים להנות מהדרך. עוברים כמה עיירות נחמדות כיכרות שהנהנים העיקריים מהן אלה הסוסים. מה שמבהיר  חד משמעית שאנחנו באזור חקלאי                        כשהבטן מתלוננת שלא קיבלה ארוחת בוקר, עוצרים באחת העיירות - לוס קוקואס. משהו על הדרך שיש לו גם מקום חניה  נכנסים ולא מאמינים שהצליח לנו כל כך חמוד                                  איכשהו במעבר תופסות את עיני מכינות האמפנדות - שתי בחורות צעירות ששקועות במלאכת ההכנה. מסתכלת בהערצה, הלואי עלי ומבקשת רשות לצלם                       כל כך