דרום אמריקה שלנו 2018-19

עזבנו את הטורס עם הרגשה שירדנו מהפסגה - האויר יצא מהבלון. סוג של אס"ק בלשון הנוער - אווירת סוף קורס. כאילו נוסעים לפונטה ארנאס רק כדי להחזיר את וולפי ונגמר המסע. אבל... זה לא פייר עם העיר הגדולה והמעניינת הזאת שיש לה כמה דברים מיוחדים להציע, שלא לדבר הלאה - אושוויה ואולי אנטארטיקה. לאט לאט מגייסים מחדש את המרץ וחוזרים לחשוב טיול. בדרך היה אגם גדול וכחול עם הפסגות המושלגות אז עצרנו להעיף מבט, סנובים                                                                                                        התמקמנו במלון ובהמלצת הבחורה מהדלפק הגענו תוך שתי דקות לרחוב המסעדות המומלצות ונכנסנו לטובה מכולן - לה לונה. סביצ'ה ודג עשויים לתפארת, במסעדה שכולה אוירה - כל פינה שלה מצופה פתקים של מחמאות ואימרות כנף שהשאירו הסועדים במשך שנים, בהחלט עושה טוב למוראל                        הגענו בשבת לקראת ערב, מה שאומר שמתחילים לטייל ביום ראשון וזהו, שביום ראשון הכל סגור,  אין מקומות מסודרים לבקר.  הסתובבנו בכיכר המרכזית שכאן היא מעט שונה. ראשית במרכזה יש אנדרטה גדולה, שהוקמה לכבוד 40

עוזבים את אל קאלאפטה, שנתנה לנו יופי של יומים בילוי, עם עוד מבט על העיר מהכניסה               וחוזרים למדבר האינסופי של כביש 40. בקושי צומח משהו ולרוב לא עובר ארבעים ס"מ גובה. ראינו קצת פריחה אדומה אז עצרנו לראות - סוג של קוץ          כמה שעות נסיעה, עם הפסגות המושלגות שמלוות מרחוק   כשמתאמצת לקרב, יוצא לא משהו אבל מבינים - יפה                              פעם שישית ואחרונה, מעבר גבול. את השלט הזה לא נראה יותר בטיול הזה. בהחלט מרגש. הרבה נסיון צברנו במעברי הגבול והחוויה היתה הרבה יותר טובה ממה שהפחידו וחששנו. כנראה בזכות ההכנה הטובה וזאת עוד סיבה להגיד לאורון תודה גדולה דצמבר כבר כאן. ככה זה נראה במעבר הגבול. פעם ראשונה שמעיזה לצלם במקומות המפחידים האלה שוב בצ'ילה, בפוארטו נאטלס שהפתיעה אותנו עם מסעדה פשוט מצויינת, סתם כך, בארוחת צהרים מאוחרת. נתח טונה צרובה ומגש פירות ים עשיר. באמת חגיגה נחמדה פוארטו נאטלס, עם המרכז החביב וכביש החוף היפה שלה          סופסוף לקראת אחר הצהרים מתקרבים לדבר האמיתי - הפארק הלאומי טורס דל פיינה, שנחשב ליהלום של צ'