טורס דל פיינה - parque nacional torres del paine
עוזבים את אל קאלאפטה, שנתנה לנו יופי של יומים בילוי, עם עוד מבט על העיר מהכניסה
וחוזרים למדבר האינסופי של כביש 40. בקושי צומח משהו ולרוב לא עובר ארבעים ס"מ גובה. ראינו קצת פריחה אדומה אז עצרנו לראות - סוג של קוץ
כמה שעות נסיעה, עם הפסגות המושלגות שמלוות מרחוק
וחוזרים למדבר האינסופי של כביש 40. בקושי צומח משהו ולרוב לא עובר ארבעים ס"מ גובה. ראינו קצת פריחה אדומה אז עצרנו לראות - סוג של קוץ
כמה שעות נסיעה, עם הפסגות המושלגות שמלוות מרחוק
כשמתאמצת לקרב, יוצא לא משהו אבל מבינים - יפה
פעם שישית ואחרונה, מעבר גבול. את השלט הזה לא נראה יותר בטיול הזה. בהחלט מרגש. הרבה נסיון צברנו במעברי הגבול והחוויה היתה הרבה יותר טובה ממה שהפחידו וחששנו. כנראה בזכות ההכנה הטובה וזאת עוד סיבה להגיד לאורון תודה גדולה
דצמבר כבר כאן. ככה זה נראה במעבר הגבול. פעם ראשונה שמעיזה לצלם במקומות המפחידים האלה
שוב בצ'ילה, בפוארטו נאטלס שהפתיעה אותנו עם מסעדה פשוט מצויינת, סתם כך, בארוחת צהרים מאוחרת. נתח טונה צרובה ומגש פירות ים עשיר. באמת חגיגה
נחמדה פוארטו נאטלס, עם המרכז החביב וכביש החוף היפה שלה
סופסוף לקראת אחר הצהרים מתקרבים לדבר האמיתי - הפארק הלאומי טורס דל פיינה, שנחשב ליהלום של צ'ילה. את היופי המיוחד אפשר לראות כבר מרחוק. פסגות לבנות, משוננות
אגמים מדהימים
ולרוב אפשר למצוא זוית שהם ביחד
את הלילה הראשון העברנו לפני הכניסה לפארק. מקום בשם וייה סראנו. אזור של קמפינג שיש לו גם חדרים וזה מה היה בכניסה לחדר
מרשימות הכבשים כאן עם כמות הצמר שעליהן, ממש כדורי צמר. בטח בגלל הקור. היו גם סוסים שלא הספקתי לצלם כי דהרו ותרנגולות שעשו שמח
ארוחת בוקר צנועה במיוחד באוהל פלסטיק עגול וגדול - משהו שמשתמשים כאן באזורי קמפינג, רבע שעה נסיעה ונכנסים לפארק. הרבה כסף אבל יופי של שרות ותוך כמה דקות אנחנו עם מפה, הסבר יפה על מה שמתאים לנו ויוצאים לסיור ראשון - צעידה פשוטה לתצפית על אגם גריי (אפור). עוברים את הגשר שעל נהר גריי
ביום פחות מעונן, אמרה הריינג'רית, אפשר לראות מפה את גליישר גריי
אבל היום מעונן מאד וגם רוח... כל מה שלא קשור, עף
ממשיכים לעבר נקודת התצפית הבאה ועל הדרך יש את המגדלים האלה, שהם לא הטורס המפורסמים. יפה לראות את הגליישר השוכב בינהם, בטח גם נחשב קרחון תלוי
מכאן, למיראדור הבא ועושה רושם שאחד יותר יפה מהשני. משקיפים על אגם פאוי
בדרך למפל היו פרחים שלא ראינו אף פעם. נראה כמו אנשים
המפל בעצמו זה עוצמות אדירות. כל כך חזק שכל הזמן רואים קשת, פשוט מהפנט. קוראים לו סאלטו צ'יקו ובלשוננו מפל קטן 
אין סוף ליופי העצום הזה
והנה מציצים אלינו הטורוס בכבודם ובעצמם. למודי נסיון, יודעים שמצלמים ברגע שרואים. אחר כך, לא תופס - יבואו עננים
בפנורמה זה מאד מרשים
כאמור, לאן שלא נוסעים המראות האלה מופיעים
עכשיו בדרך למפל הגדול, סאלטו גראנדה. עוצרים עוד לפני התצפית הרשמית כי אי אפשר להשאר אדיש מול כמויות המים האדירות האלה
עוד סוג של פרחים לא מוכר, שעושה יפה בורוד שלו
ומתקרבים לגרנדה. כשכבר היינו בטוחים שראינו את כל הגודל
המשכנו טיפה בשביל וראינו, זה באמת גדול עם המון מים שעוברים באלפיות השניה
שוב מציצים אלינו כל שלושת הטורסים מבין העננים - אסור לפספס
אחרונה חביבה היא התצפית על הלאגונה הכחולה. לכבודה יוצאים משטח הפארק וחוזרים אליו ובדרך יש המון ויקוניות - הלמות הצ'יליאניות. רובן רובצות בעדרים. חושבים שבגלל החום היוצא דופן היום, חלקן עושה פוזות למצלמה בחשדנות
היו גם גדיים כאלה חמודים
הגענו ללאגונה הכחולה, דוקא לא כך כך התרשמנו. יכול להיות שאם היא היתה ראשונה היתה מקבלת יותר כבוד. עכשיו פשוט צלמנו ונסענו
אחר צהרים מאוחרים ואנחנו עייפים מתכנסים למלון הכי של עשירים שהרשנו לעצמנו בכל הטיול וזה רק בגלל המיקום. מלון לאס טורס יושב ממש מתחת למגדלים, אז אם יש עוד הר באמצע. אחרי שהתענגנו על החדר המפואר הלכנו להתייעץ לגבי הפעילות למחר אפשר עם סוסים לכמה יעדים ואפשר רגלי מודרך. בחרנו לנסות את המסלול היותר אתגרי ולבד. משכימים לארוחת בוקר ובגלל שאנחנו ראשונים ולבד המארחת מפנקת אותנו עם השולחן הכי נחשב - עם הנוף, אוכלים מול ההר
מצטיידים היטב ויוצאים לדרך. מצחיק היה שכשבקשנו הסבר שלא נטעה בדרך, אמרה הבחורה שאין מה לדאוג, זה המסלול הכי פופולרי, לא נהיה לבד וכך באמת היה. אירופאים, יפנים, ניו זילנדים, כל העולם פה. על ההתחלה עוברים שני גשרים (יש הרבה בדרך) ומתחילים לטפס
עצירה ראשונה אחרי כשעה והנוף משתגע
עוד שעה טיפוס ואנחנו ממש על צלע ההר מעל הקניון, לא מאמינים לעצמנו לאן הגענו
קצת ירידה, מגיעים לגובה הנחל או נהר, הכל לפי קנה המידה. חוצים אותו
והגענו לבקתת האמצע. יש קפה, קצת צ'ופרים מהבית, מנוחה טובה ומחליטים להמשיך לנקודה הבאה. דודי התחבר עם גאוצ'ו שהתחבק ועודד את הסוס של
עכשיו הטיול נכנס לתוך היער. שוב ושוב עוברים הגשרים מעל הנה וככל שמטפסים הוא נעשה יותר צלול
הגענו לתחנה השניה, היציאה מהיער. נשארו 700 מ' אחרונים שהם טיפוס קטלני. עוד מנוחה ומחליטים להמשיך
ההרים מסביבנו נמסים. מרחוק זה נראה חוט כסף שנוזל אבל כבר למדנו להעריך את הכמויות והעוצמה של "החוטים" האלה
כשמסתכלים לכיוון הואדי נדמה שאפשר לגעת בשמים
מתחילים לטפס וזה נעשה קשה מצעד לצעד. בעצם הולכים בתוך נחל. אין שביל רק סלעים שכל הזמן נעשים יותר גדולים וצריך לדלג מעליהם
מאתיים מטר לפני הסוף נגמר האויר!!! הרוח מרביצה בכל הכוח, מרגישים כאילו עוברים ניקוי חול. מאד קשה להתקדם ומחליטים שמספיק. אנחנו את שלנו עשינו
וגם יש הוכחה - הטורסים נמצאים, כל השלושה מול שמים כחולים
אפילו לצלם כמו שצריך כבר אין כוח אבל הם ישנם, ממש קרוב
חוזרים לתחנה השניה וחובה לתת לרגלים לנוח
איזה שלווה עושים העצים שמסתכלים עליהם מלמטה, גם אם נראה שהרוח תיכף תולשת אותם ממקומם
קשה לקלוט אבל... הגענו לבקתה שהיא בעצם התחנה הראשונה. רק עוד 5 ק"מ אומרת המוצ'לרית שיושבת לידי ואני כמעט מתעלפת. עדיף לא לדעת. פחית רד בול מסדרת את המצב וממשיכים
על אדי הדלק האחרונים, כמו שאמר דודי, אנחנו בחזרה במלון, זוחלים את המדרגות לחדר. הגוף מפורק, לא נשארה פינה משוחררת מכאב וכנגדו יש את תחושת הנצחון והרגשת הסיפוק העצום. הכאב ישכח מחר אולי מחרתיים, ההצלחה תשאר לתמיד
מקלחת טובה שעוזרת להוריד את כל החול והאבק שהדביקה לנו הרוח המצליפה, מנוחה קצרה ואנחנו בדרך לארוחת האסדו שהזמנו לעצמנו עוד מאתמול
בהתחלה רק רואים את החיה מעל הגחלים. בהמשך הגאוצ'ו המיומן חותך אותה ומסדר יפה יפה
עכשיו אפשר לחגוג את הטעם הטוב עם הנצחון הפרטי - יום שהוא פסגה בהרבה מובנים
בבוקר מעיפים עוד מבט מחלון החדר ונפרדים מהטורס דל פיינה - היהלום של צ'ילה, אנחנו מאשרים
מפליגים לדרכנו, הלאה דרומה, אפילו העננים נראים לנו מיוחדים ואולי זה רק מצב הרוח
Comments
Post a Comment