פונטה ארנאס - Punta Arenas

עזבנו את הטורס עם הרגשה שירדנו מהפסגה - האויר יצא מהבלון. סוג של אס"ק בלשון הנוער - אווירת סוף קורס. כאילו נוסעים לפונטה ארנאס רק כדי להחזיר את וולפי ונגמר המסע. אבל... זה לא פייר עם העיר הגדולה והמעניינת הזאת שיש לה כמה דברים מיוחדים להציע, שלא לדבר הלאה - אושוויה ואולי אנטארטיקה. לאט לאט מגייסים מחדש את המרץ וחוזרים לחשוב טיול. בדרך היה אגם גדול וכחול עם הפסגות המושלגות אז עצרנו להעיף מבט, סנובים

             

                              

                                                         התמקמנו במלון ובהמלצת הבחורה מהדלפק הגענו תוך שתי דקות לרחוב המסעדות המומלצות ונכנסנו לטובה מכולן - לה לונה. סביצ'ה ודג עשויים לתפארת, במסעדה שכולה אוירה - כל פינה שלה מצופה פתקים של מחמאות ואימרות כנף שהשאירו הסועדים במשך שנים, בהחלט עושה טוב למוראל

                      

הגענו בשבת לקראת ערב, מה שאומר שמתחילים לטייל ביום ראשון וזהו, שביום ראשון הכל סגור, אין מקומות מסודרים לבקר. הסתובבנו בכיכר המרכזית שכאן היא מעט שונה. ראשית במרכזה יש אנדרטה גדולה, שהוקמה לכבוד 400 שנה למגלן ולגילוי הטיירה דל פואגו - ארץ האש נקראת כך בגלל האש שראו מגלן ואנשיו מהספינות
מהצד השני רואים את איש הפטגוניה שפרושה, הרגל הגדולה. יותר מאוחר למדנו שאנשי השבטים שחיו כאן לפני האירופאים היו אנשים מאד גבוהים (2.20 מ') ולכן נקראו רגל גדולה. עכשיו לא נשארו השבטים, נשארה רק פטגוניה

                      

הדבר השני שמעניין בכיכר המרכזית כאן הוא הבתים שמסביבה. בתי עשירים גדולים, אירופאיים, של בעלי תעשיית הצמר הגדולה שהיתה כאן וכמובן שיש גם כניסיה של עשירים

       

כמו כל הכיכרות המרכזיות גם זאת מסודרת ועכשיו, באביב גם פורחת מאד יפה

                

ממשיכים לאורך החוף עם שורות של קורמורנים 

                                

הספינות הגדולות שמחכות כמונו ליום שני

הפסלים הסביבתיים של העיריה והשעון היפה שמכל צד נראה שונה אבל החשוב שרואים את מערכות גלגלי השיניים שאנחנו אוהבים 

 

עוד קצת לאורך הנמל ומגיעים לשוק הדגים והאומנות ולמרבה הפלא דוקא כאן פתוח. בהתחלה מסתובבים קצת באזור מלאכת היד. לא מפסיקה לחפש את הצמר שלא קניתי אי שם במטווית הצמר שראינו בצפון ארגנטינה. יש כאן צמר אבל הוא גם יקר וגם דוקר אז מוותרת ועוברים לדגים. כרגיל מעורר חושים. תחילה עוצרים לבדוק את סוגי הסביצ'ה ואז רואים בזווית סבא שמפרק צדפות. עוצרים לצלם, הוא מציע לטעום והופ, יש לנו קופסא עם צדפות טריות וחמות

  

חוזרים למלון דרך שדרות האינדפנדנסיה, עצמאות בשפתנו. כמובן שיש לפחות גבור/מייסד אחד

אתנחתה קצרה במלון ומנצלים את היום האחרון שוולפי איתנו כדי לטייל רחוק. תחילה, בהמלצתו של לונלי, נוסעים לבית הקברות של העיר. הפתעה אמיתית, אמנם כבר ראינו שהצ'יליאנים מסדרים למתיהם בתים שלמים אבל ככה??? לא יאומן, טירות שלמות

    

                         

שדרות העצים גזורות ישר ומסודר והיה גם בית אחד שנתן כבוד לשוטרים

 

היה גם בית אחד, של משפחה אחת, שיסלח לי אלוהים, הפילה אותי מצחוק. אי אפשר להגיד את זה יותר מתומצת

מבית הקברות עברנו למרכז הקניות הפטור ממס שנמצא בקצה העיר. אין מה לצלם, חנויות ענק. לרגע אפשר  להתבלבל ולחשוב שהגענו לניו יורק או סאן פרנסיסקו. מעניין היה לראות שכל העיר כאן, הרי אין אף חנות אחרת פתוחה בכל העיר ואנשים גם בסוף העולם אוהבים לקנות. מקומות כאלה זה לא בדיוק בשבילנו, אבל ליבי ומארק מאד המליצו בעיקר על חנות ציוד המטיילים של דויטה. הגענו והיתה שם מוכרת שמדברת מעט עברית ויודעת להגיד סבבה אז קנינו קצת וברחנו. ארוחת ערב ישראלית ונגמר היום

בוקר יום שני ואפשר להתחיל ברצינות. ראשית הולכים למרכז המידע. מאד יפה ממוקם בכיכר המרכזית. הבחור הראה לנו מה כדאי לעשות בעיר וזה ממש מעט. לבקשתנו, סימן את התחנות של חברות האוטובוסים. צריך לדעת שבדרום אמריקה אין תחבורה ציבורית ממשלתית. יש חברות פרטיות שנוסעות לפי לו"ז ומחירים שהן קובעות אז יש תחרות וצריך לבדוק הכל. בקשתי גם לראות מפעל של צמר, הרי בבירת הצמר של היבשת אנחנו נמצאים. הבחור סימן משהו על המפה שבדיעבד נמצא כחנות כפתורים וצורכי תפירה והיה גם קצת צמר, ממש מאכזב

המשימה השניה להיום היא מציאת נסיעה לאושוויה. מפני שבחרנו לנסוע באוטובוס אז בעצם חורשים את העיר כדי להגיע למשרדי החברות, לברר כל הפרטים ולקנות נסיעה. מוצ'לרים אמיתיים היו עושים את זה באינטרנט אבל הקשישים פשוט חרשו את העיר והשיגו את פרטי כל שלוש האפשרויות. על הדרך גם ראינו שכמעט בכל פינה יש מנגנים ושרים. היה חליל אינדיאני שניגן נהדר והיתה להקה מצויינת ששרה ונגנה על כלים שלא מכירה. מעניין איפה הם היו אתמול, יום ראשון החגיגי 

      

המשימה השלישית והעצובה של היום היא הפרידה מוולפי. מתמהמהים קצת כדי לראות אם אורון יצליח לסדר משהו  להקטנת עלויות ההחזרה ולקראת צהרים מחליטים שנגמר וצריך להחזיר. הלב נצבט, בכל זאת היה לנו  בית לחודשיים שלמים של הרפתקאות. מבקשים מנציג החברה המופתע שיצלם ושולחים את וולפי למטיילים אחרים

כך מסתיים לו יום הסידורים הארוך של מוצ'לרים קשישים כשכל המשימות הושלמו - וולפי כבר לא אצלנו, יש כרטיסים לנסיעה לאושוויה ואפילו סדרנו טיול למחר לשמורת הפינגווינים. עייפתי רק מלזכור

השכמה מוקדמת, אוספים אותנו ראשונים אז יש הזדמנות לסיבוב בעיר. עיר פחים קראתי לה כי הבתים פשוטים ורובם עשויים פח. לא הצלחנו לעלות על שורש העניין. הרי פחון כידוע רק מגביר את הטמפרטורה שבחוץ ופה אפשר יהיה למות מקור עם הפח. בטוח שיש הסבר נוסף

נוסעים כשעה, עולים למעבורת צפופה שבקושי יש מקום לשבת לעוד שעתיים והגענו לאי הראשון של ארץ האש - יש שלושה שמחולקים בין צ'ילה לארגנטינה. העצירה הראשונה בעיירה פרווניר, גן לכבוד הילידים. לפני שהגיעו האירופאים היו כאן שני שבטים. אחד מהם, אלה שחיו על ציד הויקוניות הגברים היו מאד גבוהים. מכאן השם פטגוניה - רגל גדולה

 

מעניינת גם העיירה שמסביב. בתי פח קטנים ומעטים. כל פעם מפתיע אותי שוב איך אנשים חיים כל כך מבודד

         

למרות שמרבית חייהם היו בשלג וברוחות חזקות היו לרוב ערומים או עם עור של למה עליהם, וצבעו את גופם בשלושה צבעים - שחור מאפר מדורה, אדום מפירות הקאלפטה ולבן שכחתי

   

ארוחה קטנה בבית האוכל (קשה לקרוא לזה מסעדה) היחיד שיש בעיירה והולכים למוזיאון המתאר את החיים במקום, קודם של השבטים ואח"כ של האירופאים שהגיעו לכאן. המבנה עצמו יפה ומעניין 

                                             

התמונה הראשונה במוזיאון מתארת את הסיפור העצוב כל כך של השמדת השבטים

איך הזהב שהתגלה הביא את האירופאים שרצו להשתלט על האדמות לטובת עדרי הכבשים העצומים שהביאו והשבטים הפריעו. תמורת כסף קטן שלחו אנשים להרוג בהם. היו נסיונות להציל אבל זה לא צלח ובשנת 1975 מתה היאמנית האחרונה. כל כך עצוב שממש העכיר את כל היום

המוצג השני שהיה מעניין היתה מומיה שלמה של אשה. המדריכה לא ידעה להסביר איך היא נשמרה. מנחשים שהיא קפאה בטמפ' מאד נמוכה אבל רק ניחוש וגם לא יכולתי לצלם. שאר המוצגים התאימו לכל מוזיאון באירופה או בארה"ב המציג את הציוד מראשית המאה הקודמת, אז לא השקענו ועברנו לתחנה המאד מרגשת הבאה - שמורת הפינגווינים Pinguinos Rey

בשפתנו, המלכים. באמת מדהימים בעמידה שלהם, שעות בקושי זזים, כאילו אין רוח חזקה ומקפיאה. עונת הרביה עכשיו ואפשר לראות את חלקם עומדים על העקבים ומחזיקים את הביצה לדגור עליה. רובם מסודרים בזוגות ואם לא קופאים וממשיכים לעקוב, רואים את תנועות ההדברות בין בני הזוג. אפשר היה להשקיף שעות אבל הרוח באמת מקפיאה. רק סביבות 5 מעלות אבל עם הרוח מרגיש מינוס

      

                         

השממה כאן היא משהו אינסופי. ערבות שלא נגמרות, עכשיו הן בצבע ירוק אז אפשר להגיד אדמות מרעה אבל לא רואים את הכבשים

                                                              

עוד שעה נסיעה והגענו לעיר הנפט - סרו סומבררו. עיר שהוקמה לפני כחמישים שנה לטובת פועלי הקידוחים וכדי שיבואו האנשים עשו אותה מודרנית עם כל הפסיליטיס כמו בריכה אולימפית, קולנוע וחנויות יפות. היום כבר לא נשאר הרבה נפט, העיר ירדה מגדולתה. נשאר רק מועדון הספורט המכובד, הגן הבוטני החביב

 

והכניסה המפוארת לעיר

מהקולנוע נשאר רק המבנה שהיה פעם יפה

וחנות גדולה אחת. חבל

כבר אחר הצהרים המאוחרים. בקלות מתבלבלים כאן כי השמש נמצאת עד עשר בלילה. עוד נסיעה בערבות שלא נגמרות ומגיעים לנקודה בה האיש שלמעשה השתלט על ארץ האש מהצד הצ'יליאני, הקים לעצמו כפר קטן שהיה בו הכל - ארמון, שאפשר לראות רק מרחוק

מחסנים לעושרו, בתים לאנשיו ואפילו כנסיה                        

 כבר שנים שאיש לא נמצא כאן ונשארו רק שלדי האוניות שהעבירו את סחורותיו מהאי ליבשת

                                                    

נקודת הפרדה שלנו מארץ האש הצ'יליאנית ולמעשה גם מפונטה ארנאס היא השלט, אבל לידו התרוצץ בואש כל כך יפה ובכלל לא מסריח אז התייחסנו קודם אליו - כזה חמוד

      

עכשיו יכולנו להתפנות לשלט ולהגיד יפה שלום לסוף העולם

 שלום לפונטה ארנאס ושלום לצ'ילה. מחר פעם אחרונה מעבר גבול לארגנטינה, נראה איך זה יעבוד בלי וולפי