ריו דה ז'נרו - Rio de Jeneiro

ריו בשבילנו זאת חידה - חוששים כי הבהילו עם שוד ותקיפות, וסקרנים כי יש הרבה מה לעשות ולראות. מעט לספר שלגבי ברזיל בכלל, לא הכנו ולא למדנו שום דבר. בתוכנית המקורית ריו נבחרה רק כיעד לחזור ממנו לארץ אחרי האיגווסו. מאחר ונותרו לנו כמעט שלושה שבועות עד החזרה, נתנו לחברה "ברזילאו" לארגן לנו את הטיול בברזיל והם עשו זאת יפה מאד

לריו מתוכננים שני סיורים. ראשון, הסיור להכרת העיר. יוסקה המדריך, צעיר ישראלי שמחלק את חייו בין ריו לפתח תקוה, אוסף אותנו מהמלון ויחד עם עוד 20 צעירים ישראלים, יוצאים ללמוד את העיר, בעברית צעירה וקולחת. מתחילים, איך לא, עם החיבוק של ישו. בדרך לומדים שברזיל התגלתה לעולם המערבי ע"י הפורטוגלים, לכן מדברים כאן פורטוגזית בשונה מהספרדית של כל דרום אמריקה. עוד לומדים שהפורטוגלים הבינו מהר מאד שבברזיל כל דבר ששמים באדמה צומח בלי להתאמץ. הם בחרו לגדל קנה סוכר והפכו את ברזיל למחסן הסוכר העולמי. עם ההסברים אנחנו כבר ממש קרובים לפסל, אליו מטפסים בשלושה שלבים, נסיעה בוואן שרות, מדרגות נעות ובסוף עליה ברגל וסיבוב על המרפסות. לפני שמתקרבים לפסל עוצרים ליד גזע עץ ענק מפוסל ויוסקה מספר ששם העץ ברזיל. עץ מיוחד, אדום, גדל לאט, חזק ויקר. העץ הזה נתן למדינה את שמה 

               

עכשיו תור ישו והוא מרשים ביותר עם הבעת החיבוק החובק עולם. יש להניח שאם לא היינו שם עם עוד כמה אלפים אנשים ההתרגשות היתה גדולה יותר 

                                 

 הנוף מסביב מטורף. באמת גבוה מאד ונותן תצפית של מעגל שלם על העיר, הבנויה על החוף בין גבעות

  

ועל הים למרחוק, עם האיים  והר הסוכר במרכז. רק יותר מאוחר למדנו ששמו של הר הסוכר ניתן לו בגלל הדמיון לערמות הסוכר שהיו נערמות בתהליך הייצור 

התחנה השניה שלנו היא המדרגות הצבעוניות. כאן מספר יוסקה על האומן, סנדרון, שאיבד את אהבתו והחליט לכסות את המדרגות במרצפות אדומות כצבע הדם ואהבת הלב. צריך לציין שסבתא נראת מסכנה במיוחד בגלל חיידק המעיים והחום הגבוה שהיא סוחבת איתה

       

 עם השנים הפרויקט גדל והאומן, שגם צייר את עצמו על מרצפת אחת, התחיל להביא/לקבל מרצפות מכל העולם, לרבות מישראל

       

 באופן אישי הכי התרשמתי מהסבא המטפל בתינוק ברכות ובחום, תוך כדי העסקים שמנהל על המדרגות היפות האלה שבטח לא ממש מעניינות אותו

מכאן נוסעים לציור הגרפיטי  הגדול בעולם, לפי יוסקה, אשר הוכן לקראת האולימפיאדה

 

אורכו 170 מטר וגובהו כחמש קומות והוא מייצג את האנשים מחמשת היבשות

    

עוד גרפיטי ענק שצויר באותה הזדמנות, נקרא ילדי הפאבלות. פנים עם עיניים גדולות וחסרי פה - רואים הכל ושותקים

 

כל האזור שנבנה לכבוד האולימפיאדה, מאד מודרני ויפה אך  ריק מאדם - לא משרת את תושבי ריו בכלל. מבחינתם עוד כמה מיליארדים שנכנסו לכיסי השחיתות

        

אחרון להיום הוא הסיור בפאבלה. החום עלה וסבתא מוותרת, דודי מביא את הרשמים ומעל הכל הצפיפות

 

סיפור הפאבלות הוא סיפור העבדים בברזיל. הפורטוגלים שהיו צריכים פועלים לגידול קנה הסוכר, ניסו לכופף את האינדיאנים המקומיים ומשלא הצליחו, כי האינדיאנים השיבו מלחמה ואף ניצחו, הביאו עבדים מאפריקה. סיפור עצוב שהחזיק כ- 200 שנה, עד שהנסיכה איזבל שחררה אותם אבל לא היה איפה לגור. הבטיחו, הבטיחו, הבטיחו, לא קיימו ואז עלו לגבעות ובנו לעצמם. ככה זה נראה עד היום, למרות שהאוכלוסיה כבר לגמרי מעורבבת

       

מיטב הכשרונות גדלים בפאבלות – כדורגל, ריקוד (סמבה) והכי הכי במוסיקה

 

להקת נוער נחמדת עשתה לנו מופע רחוב, מוסיקה, תיפוף וסופר ברקדאנס

                                  

את אחר הצהרים מבלה במיטה עם בוסטר של אנטיביוטיקה בעצתה המצויינת של ד"ר אגמון שלנו ודודי מפרפר בחוץ בשביל להשיג כוס תה

בבוקר, חלשה, כמעט חדשה, יוצאים לנשום אויר על החוף. בלי לפגוע בהילה של חופי ריו, מזכיר קצת תל אביב

 ומי הקוקוס עושים יופי להרגשה הכללית

       

על הדרך רואים קצת מריו הפחות זוהרת. התעוררה השאלה מה עשו בלילה אם ביום ישנים כך שכל הרחוב לא מפריע 

 התרשמנו מהחנוכיה בכיכר ליד המלון, כנראה יש גם היסטוריה יהודית בריו אבל לא התוודענו אליה

 ומסתם חנות ירקות שאי אפשר להשאר אדיש אליה. מבחר עצום כזה של פירות, במחירים שמתאימים לנו (הריאל שווה לשקל) והקאסווה, האוכל הכי בסיסי של הברזילאי, פשוט יפה

                                                

ריו היא גם עיר של גרפיטי, מאד יפים וצבעוניים - מתאימים לאופי שלה

       

אחר הצהרים יוצאים לסיור בעקבות הסמבה. הפעם אוספת אותנו שרון, עוד צעירה ישראלית שהתאהבה בריו ועם כמעט אותה קבוצה מאתמול אנחנו מתחילים עם אבן המלח – מוצא הסמבה. לא ברור איך קבלה את שמה אבל היתה נקודת מפגש, בלב שכונת עוני, לשימור התרבות – טקסים, מוסיקה וריקודים של האפריקאים, צאצאי העבדים שרצו לשמר את תרבותם. כאן למעשה נולדה הסמבה שהיא גלגול של המוסיקה האפריקאית שהתערבבה עם המקומית 

 לא רחוק משם נמצא פסל האשה הנחשבת למדונה של הקרנבל. רופאת אליל אפריקאית שהצליחה לרפא את המלך במקום שהרופאים האחרים נכשלו. כתמורה בקשה פרנסה לבעלה ורשות לשמר את התרבות, שהיתה אסורה עד אז. בעלה מונה לראש המשטרה ומשם כבר לא היה צריך לדאוג יותר

 ממש ממול יש מסעדה הנקראת בית התמחוי מפני ששם חילקו באותה תקופה, אוכל לרעבים

         

 התחנה הבאה היא מרכז בתי הספר לסמבה. הם נקראים בתי ספר רק בגלל שהאנשים שלימדו לרקוד נקראו מורים (פרופסורים בשפת המקור). למעשה, אלה הם מועדונים, שכל אחד מייצג שכונה והמערכת פועלת בצורת ליגות. הכל בזכות עתונאי ספורט מפורסם, מריו פילו, שנכנס למערכת ובנה אותה בדומה לליגות ספורט אחרות.  בליגה העליונה 12 קבוצות ורק הן מקבלות תקציב מהעיריה ומקום (האנגר)  במתחם הזה שהיום כבר פועל כתעשיה מסחרית לכל דבר. תיכף בכניסה מרגישים שנכנסנו לאולפני דיסני לפחות

                   

לפני הכניסה להאנגר מקבלים תדרוך קשוח בענייני סודיות וההוראה הכי חמורה היא איסור הצילום. בפנים בית חרושת ענק לכל דבר ועניין. פיגומי ברזל עצומים שיכולים להחזיק בניין חמש קומות. עליהם מעוצבת התפאורה עם קלקר צבוע ומעל יוסיפו את קישוטי הבד והפלסטיק. עשרות פועלים – מסגרים, צבעים, תופרות ועוד ועוד. מותר לצלם רק בחדרי התחפושות של שנים קודמות והן פשוט יפהפיות.

  

 

נכנסים לראות סרטון שמסביר את שיטת הניקוד המסובך כל כך ובוחן כל פרט בתצוגה המרהיבה הזאת של הקבוצה הצועדת. החל ממבחן זוג הרקדנים הראשי שמוביל את כל המועדון – נושאת הדגל והמחזר העוזר לה, כי צריך שהדגל כל הזמן יתנופף ואסור שיפול וכלה בהתאמה של כל התפאורה והכיריאוגרפיה לסיפור שנבחר. מוסיפים ומסבירים שהתהליך עורך שנה שלמה ועומד על אדם אחד שמנהל את המופע העצום הזה - בחירת הסיפור, הכיראוגרפיה, עיצוב התלבושות וכו' וכולי. אם קבלנו את הניקוד הדרוש ונשארים בליגה העליונה הכל טוב ויש חודש מנוחה, אם חו"ח לא, אז ישר לעבודה שמתחילה בהחלפת מנהל המופע/המאמן - נשמע מוכר? עכשיו אנחנו מוזמנים אחר כבוד לחדר התלבושות -  חגיגה שלמה. אפשר להחליף ולשמוח ברוח הקרנבל

                       

                                                

 לקינוח החלק הזה יש הפתעה.  מפעילים מוסיקת סמבה שמחה ונכנסת רקדנית מהממת שגם רוקדת מקסים וגם יודעת להרקיד אותנו ולעשות הרבה שמח. הכל כמובן בסרטונים שיעלו בבית, כרגע מסתפקים בתמונה

 

 החלק האחרון להיום הוא צפיה בחזרה. מגיעים לאולם ספורט ענק בו נמצאת כל השכונה

      

וזה בגלל שלהקת הריקוד המופיעה בקרנבל מורכבת מ- 400 מתנדבים מהשכונה, עוד כעשרים רקדנים מקצועיים  והזוג המוביל. על הבמה נמצאת להקת המתופפים שגם היא צמחה בשכונה, נותנת קצב בעוצמות כאלה שהבטן רוקדת

                 

ואני, עובדת קהילתית בנשמתי, נמסה לראות את כל הקהילה רוקדת. היתה קבוצה של סבתות שכמובן הכי משכה את תשומת הלב 

 אבל היו מהכל - צעירים, מבוגרים, זוגות וסתם קבוצות חברים. המזג באולם קרוב מאד לסאונה, אבל שמח ברמות שקשה להסביר - אנרגיות מטורפות. צריך להוסיף שלסיפור הנושא, הנבחר ע"י ההנהלה מצורף שיר, אותו בוחרת הקהילה בהצבעה. את השיר הזה שרים שוב ושוב, עם כל הנשמה,  בווליום שאנחנו יצאנו חרשים לשבוע. צועדים בקבוצות עם השירה ועם הנפות הידים לפי הקצב ובעידוד מנהל המופע - חוויה משוגעת. כאמור, הכל בסרטונים שיבואו בהמשך. עזבנו בערך ב 11 בלילה, החזרה עוד היתה בעיצומה ורק הטרידה המחשבה איך זה יראה בעוד חודשיים על המסלול כשעכשיו זה נראה בלאגן גדול ושמח. את זה כבר נראה בטלוויזיה, בבית

לילה טוב לריו השמחה, מחר ממשיכים צפונה