חוזרים לצ'ילה - לוס אנדס ומולינה Molina & Los Andes

עוזבים את מנדוסה היפה והכיפית עם הפנים מזרחה, חוזרים לצ'ילה. למעשה הכיוון עכשיו דרומה והתלבטנו לא מעט מאיזה צד של הגבול יהיה יותר מעניין לעשות את הדרך דרומה והצד הצ'יליאני נראה יותר מבטיח

איך שמפנים את האף מזרחה רואים את האנדים המושלגים. כבר כמה ימים הם מציצים אלינו מפה ומשם והיום הם מתקרבים. ביחד עם העננים המשחירים אנחנו ממש בתוך גלויה

 עד שנגיע אליהם צריך לעבור לפחות שני רכסי הרים יותר נמוכים. הכביש נוסע בתוך הואדי, עולה ויורד אבל בכללי אנחנו כבר מעל 2000 מ' ולצידנו מתנשאים צוקים מאימים  

 

גם מנהרות צריך לעבור. מפחידות המנהרות בארגנטינה, חושך מצרים והמשאיות הענקיות באות מולך. כאמור, נוסעים בואדי ובשלב מסויים גם רואים את הנהר, רובו זורם בצבע חום ממש - נהר בוץ

אבל כשמתכנס לאגם הוא נעשה כחול ומאד יפה

 

                                          

עוד רכס הרים, שונה בטקסטורה שלו

כבר ב-2500 מ' ומתחילים לראות את מוטות סימון הגובה לשלג 

 והפסגות איכשהו מיישרות גובה איתנו 

                                                                           

 

 אתרי הסקי מופיעים, כמובן שעכשיו אין נפש 

גשר האינקה - התחנה האחרונה לפני המעבר. גשר אבן טבעי בגובה 2700 מ' מעל ריו מנדוסה. החלונות הם שרידי מרחצאות והצבע הצהוב נשאר מהגופרית 

                                             

 האטרקציה בשבילנו היתה הרוח, באמת כמעט עפים

מתקרבים לגבול שמקרב אותנו לשלג בפסגות 

                                                                           

וזה רק הולך ונעשה יותר יפה 

                                                   

 הגענו לגבול, שוטר צ'יליאני מראה לנו איפה לחנות ועם כל הניירות נעמדים בתור. כמה דקות ואנחנו בדלפק ואז... נופלת המערכת. מה לעשות שואלים? לחכות מסבירים, וזה מה שעשינו. קרוב לשעתיים, תוך כדי שמעבירים אותנו מצד לצד ומבקשים למלא עוד טפסים. הנה גם זה נגמר - ברוכים הבאים לצ'ילה. אנחנו ממשיכים להתרגש מהשלג  שמכל זוית נראה עוד יותר יפה אפילו

                                                       

                                             

 עכשיו צריך לרדת את כל מה שטיפסנו לאט לאט, מהצד הארגנטינאי - 3 שעות נסיעה. בצד הצ'יליאני זה חד וחלק. כביש טוב, מסודר כמעט כמו מדרגות, ותוך 20 דקות אנחנו למטה. היה יכול להיות בהרבה פחות אבל המשאיות הענקיות מעכבות. זה בכלל לא מפריע, רק משאיר יותר זמן להנות 

עוד קצת ואנחנו בלוס אנדס, חשבתי גבוה בהרים מסתבר שממש למטה בעמק. עיר נחמדה ויפה והולכים לצוד מסעדה שתתן לנו ארוחת צוערב משביעה. המסעדה נמצאה בכיכר המרכזית ממש ליד הכנסיה. הייתי מרוצה שנתנו לי לצלם גם מבפנים - יפה 

   

יופי של כיכר עם יופי של מסעדה

  

קצת מנוחה והולכים לביקור אצל ורוניקה, אשתו הצ'ילאנית של חיים, חברו הותיק של דודי עוד מימי ראשית מוטורלה. ורוניקה היא גם מארחת לתפארת וגם טיילת ותיקה שמוסיפה את כל העצות הטובות שחסרות לנו להמשך הדרך 

                             

נפרדנו מורוניקה והמשכנו את דרכנו דרומה. בעצתו של אורון חיפשנו את הפארק הלאומי שבעת הספלים, והתמקמנו בעיירה הסמוכה, מולינה. צריך להסביר שהשם שבעה ספלים הוא לכבוד שבע ברכות שנוצרות משבעה מפלים של נהר קלארו. מפני שלא יודעים מספיק, מתחילים ממרכז המידע לתיירים. משרד נחמד בכיכר המרכזית של העיר ואם כבר בכיכר אז  מעיפים מבט. היוצא דופן הוא גזע עץ גדול, שנשרף והפכו אותו לפסל מאד יפה  

הבחורה במרכז המידע מסבירה לנו לאט לאט (בספרדית) איך להגיע ומה לעשות בפארק ולבקשתנו מוסיפה גם המלצה על מקום לאכול. ברחוב הסמוך יש את השוק העירוני, אמנם היום ראשון אז הרוב סגור אבל יש שם מקום לאכול. הכל נכון - הרוב סגור ורק מסעדה אחת פתוחה - הכי אוטנטי שאוטנטי יכול להיות עם הגברת הספרדיה הרחבה שמזמינה בספרדית קולחת לאכול מתבשיליה 

מקום לא גדול שהגברת מגישה לנו מרק מקומי טעים במיוחד ולידו נתח מכובד של אסאדו שמתעשן בחוץ. מקוה שמצליחים להריח את הניחוח/העשן העולה מהגריל

                                    

התענגנו והלכנו להתארגן בקאבאניו שהזמנו לנו. גם כאן הופתענו, למרות שכבר יש לא מעט נסיון. איש מבוגר פותח שער כדי שאפשר יהיה להכניס את וולפי ומזמין אותנו לראות את החדר שהקצה לנו. לא מאמינים למראה הדירה הגדולה והמרוהטת למשפחה להשתקע

      

                  

עושים סיבוב גם בחצר שעכשיו היא בשיא הפריחה - עושה חשק להשאר

                                                                        

                                                   

דוד, בעל הבית הנחמד, אוהב את ישראל. מספר לנו סיפורים מהתנך, מוסיף קצת על השואה ומאד מתאמץ בשבילנו. אנחנו מזמינים ליזראלי-קופי והוא מוסיף שעור בספרדית, כי הוא יודע מעט אנגלית. בקיצור, לאט לאט מגיעים גם לחוויה של להכיר את אנשי המקום
בבוקר, הוא מזמין אותי להכין את ארוחת הבוקר אצלו
במטבח, עוד חוויה מיוחדת במטבח של איש מבוגר בודד. בנוסף הוא מחבר אלינו בחורה קנדית שמטיילת לבדה. לדבריו, קרולין רוצה להגיע לפארק ויש אוטובוס רק אחרי הצהרים. אנחנו שמחים להצעה ולוקחים אותה איתנו לטיול. וייז כמובן לוקח בדרכים עקלקלות/צדדיות, מה שמוסיף לנו חצי שעה אבל, בעזרת קרולין, הדוברת ספרדית, והשילוט אנחנו מגיעים. תחילה רק מבט על הנהר שזורם למטה 

למעשה התחלנו את הטיול מהסוף. זה המפל האחרון של נהר קלארו (ברור-בהיר בשפתנו) היפה. מבט מקרוב ורואים היטב כמה הנהר מתאים לשמו 

ומבט מרחוק, גם בשביל התיעוד וגם בשביל הנוף הנהדר

מטפסים עוד קצת ומגיעים לשבעת הספלים - שבע הברכות שהנהר מייצר במפליו. מקסים מקסים וגם קרולין חמודה

היא נורא מפחדת מעכבישים, לכן היא מגלה אותם על הדרך. למדנו שעכביש הוא טארנטולה וזה הספציפי, שכמובן לא  זוכרים את שמו, הוא בכלל לא מסוכן והריינג'ר של הפארק אפילו אוהב אותו
                             
מתקרבים למפלים עם הרבה מדרגות

שווה שווה. כל מדרגה, אפילו בעליה, היתה שווה 

עד כאן ספרתי רק שש בריכות/מפלים. עוד מאמץ קטן ומגיעים לשביעית

מכאן גם אפשר לראות מבט מלמעלה - מרשים  

התחנה האחרונה ומבחינתנו הכי אתגרית - כמה מאות  מדרגות גם לרדת וגם לעלות

   

ומגיעים למטה למטה, עד לבריכה הכחולה מרוב צלילות. למפל הזה קוראים ההינומה (לא בעברית) זה לא היה הרושם שלנו אבל מזה משנה - יפהפה. הברכיים רועדות מהירידה והעליה עוד לפנינו אבל יש חיוך ששמור למקומות כאלה כפיים
          
מאד אוהבת לשמוע את זרמי המים ולראות אותם מתנפצים על הסלעים אז הוספתי סרטון

חוזרים לעיירה, נפרדים יפה מקרולין שהבטיחה לבוא לישראל והולכים לצוד משהו לצהרים. קיווינו שהאסאדו מאתמול עוד מחכה לנו אבל לא, בשעה כזאת כבר נגמר הכל. מולינה היא כזאת עיר קטנה שתושביה פשוט ממליצים לחפש בעיר השכנה. עצלנים שכמונו, מסתפקים במה שיש, נפרדים מהכיכר עם מבט קטן על הפרלמנט המקומי 
                        
מחר נוסעים לפוקון - יש התרגשות